השתבללות לתוך האין שריון

לאנשים רגישים יש תקופות היעלמות.
השתבללות עמוקה לתוך האין שריון הפנימי.
זה יכול להיות יום או יומיים וזה יכול להיות גם חודש או חודשיים.
אי אפשר להאיץ בזה, זה עובר כשזה עובר.
זו תקופה שהיכולת לתקשר היא מינורית והעניין במה שקורה בחוץ עוד פחות מזה.
מערכת העצבים דורשת אפס גירויים.
זה לא דיכאון, זה לא בלוז, זו לא פתולוגיה.
זו החלמה (תכף נדבר על ממה, תהיו איתי עוד רגע).
אם היתה מערה, לשם היית רוצה ללכת.
ואם היה בית על חוף מבודד זה בסדר, הכי עדיף הבית בקצה היער.
אפשר גם חדר במלון, עם טלויזיה וסדרה טובה. אבל שיהיה בלי ריחות סינטטים ועם הדברים שאת אוהבת מהבית ואם אפשר שמישהו יבשל עבורך וינקה אחריך ועדיף שמהחלון יהיה נוף פתוח לירוק או לים.
ושלא יכתבו לך מבית הספר של הילדים, גם לא מהבנק. לא, זה סתם מטריד.
בכלל בלי משימות.
ואם חייבים אז את הפשוטות.

כשמערכת העצבים חווה עוררות יתר גדולה היא צריכה זמן החלמה.
זה לא צריך להיות ממשהו טראומתי.
זה יכול להיות גם רק שינוי, טיול במקום רחוק, חתונה של אח קטן, תכנון של משהו שהצליח או שנכשל.
ההתרגשות הגדולה, הזרימה החזקה של אנדורפנים בגוף, ההייפ…. הם לוקחים אותנו גבוה. מותחים את מערכת העצבים לקצה שלה. זה לא רע, חלילה. זה נהדר ונעים
אבל….
התרבות שלנו מכתיבה התאוששות מהירה, קפיצה חזרה על הרגלים והופ "יאללה, לא קרה כלום" ממשיכים לדבר הבא.
אצל אנשים רגישים זה לא עובד ככה.

אנחנו צריכים זמן. לא זמן לרדת מהגבוה הזה שההתרגשות לקחה אותנו. לא. זה קורה מהר.
זמן להתאים את עצמנו מחדש לשגרה.
כמה זמן? לא יודעת.
זה קורה לנו בקטנה כל יום.
אנשים רגישים צריכים מנוחות קטנות באמצע היום, על זה כבר כתבתי מזמן. (אפשר לקרוא כאן)
אבל על תקופות הדממה לא כתבתי מעולם.
לקח לי שנים להסכים להבין שזה חלק מהעניין.
חלק מהסיפור הזה של להיות רגישה.
וזה לא שאני לא חברותית, מצחיקה או שטוטניקית לתפארת בזמנים האלו, יעידו כמה מאהובות נפשי.
אם תשימו אותי איתן בחדר למראית עין אני אחזור להיות אני בחצי רגע.
זה משהו אחר שקורה מבפנים.
בשגרה היום יומית של בית, ילדים, קליניקה, קורסים.
לא בטוח שאצל כולם זה אותו דבר, לא בטוח שהדרך לויסות והחלמה דומה אצל כולנו אבל הרבה מאיתנו יספרו לכם שאנחנו מעבירות לאוטומט את מה שצריך לעשות וחוצמזה לא עושות הרבה. 
מטופלים לא מדוייקים יבטלו, תוכניות לא נכונות יעלמו, פגישות לא טובות ימצאו את הדרך לפטור אותנו מצורך להגיע, קורסים לא יתמלאו….
מי שהמטבח מווסת אותה תאפה, תבשל ותהייה ביתית. מי שלא, נו, שיאכלו קנוי, ביתר הזמן יהיה נטפליקס או ספר טוב.
אצלי זה הגינה. הצמחים שלי אוהבים את הזמנים האלה שלי.
אני לא זוכרת מי קראה לזה זמן לימבו, על שם הגבול בין גיהינום לגן עדן.
מקום שאין בו תנועה.
היא צודקת אבל בא זה לוקח אותי למיקום אחר, זמן לימבו על שם המקום במוח, המערכת הלימבית.
המערכת הלימבית שלנו היא החלק הכי עתיק במוח. מהזמן שלנו כזוחלים.
זה החלק ההישרדותי. המווסת וגם איך לא, המקור לרגש לזיכרונות וללמידה מהם.
היא קשורה ליכולת ויסות חברתי שלנו בעיקר ופועלת באופן לא מודע ואימפולסיבי.
והיא הכי צריכה זמן לנוח.
לנשום.
להחזיר לעצמה את הקצב, הבטחון והכוח.
כתינוקות אנחנו לומדים לעשות את זה עם מי שמטפל בנו, בשפה המקצועית זה נקרא קו-רגולציה.
כאנשים רגישים התרגלנו לעשות את זה לבד.
מעט מאוד ילדים רגישים קיבלו את מנת הויסות המשותף שהיו צריכים, אז המערכת שלנו למדה להסתדר לבד וזה לוקח לה זמן.
כשחיינו בשבט והתפקיד שלנו היה להיות המרפאה (על כל גווניה), הכוהנת, המכשפה או האישה הרגישה בחרנו לנו את הבית בקצה היער, כזה שמרוחק מרחק הליכה מכל יתר הבתים ויש בו את המרחב שמאפשר לנו להעלם בתוכו. לשקוע בכלום שמערכת העצבים שלנו צריכה. כדי שלא נשתגע, נוצף או נחייה על אוטומט.
אז לפעמים אנחנו נעלמים, אבל אל דאגה. תכף נחזור.

אמא תמיד צודקת?

את עושה את זה בלי לדעת בכלל, את יושבת מולו או מולה ולאט לאט הגוף שלך מעתיק את מה שהוא רואה.קצב הנשימה שלך מתאים את עצמו למי שמולך, שפת הגוף,

קראי עוד >