גלי באר
נולדתי בת ראשונה לאבא הכי אוהב בעולם ולאמא, מטפלת אוהבת ומחוננת שלימדו אותי העברה בינדורית ואת כוחה של השושלת שלי עוד לפני מרד הנעורים, נכדה ראשונה משני הצדדים למהגרים מאירופה ונינה לשתי אלמנות מגיל צעיר ומרפאות בפני עצמן.
ברחוב שגדלתי בו חיה אישה מבוגרת, סבתא רובין קראנו לה, ריח בישוליה ריחף כל הזמן באויר, היא חילקה אבני קריסטל לכל הנשים ההרות, שערה הלבן והארוך היה תמיד אסוף בקפידה תחת מטפחת מפוארת וכשהיא נגעה בך עיניה היו נעצמות בברכה, כשפקחה אותן יכולת להרגיש איך היא רואה למעמקי נשמתך אפילו שהיתה עיורת בעין אחת.
אהבתי לדמיין שהיא המכשפה של הכפר ושאני חיה בתקופה שבה יש מכשפות ופיות וקסמים זה לא רק בספרי פנטזיה. זה תמיד נראה מדהים, דמיוני ולא שייך לכאן. לא דמיינתי בשום שלב שאהייה כזו בעצמי ובטח לא הבנתי אז שאני גדלה בבית כזה בתקופה שבה מרפאות קיימות מחוץ לכתלי בתי החולים. שנים לקח לי להבין שכשהסבתות שלי דיברו לבצק ונתנו לו הוראות למה הוא יהיה בסוף הן ידעו משהו שאנחנו לא. אחת מהן נהגה לברך עין עין בשורה הראשונה שהעלתה על המסרגה, מספרת לסוודר מה הוא צריך להיות, קושרת ברכות והגנות ללובש אותו, היא נגעה בכוחות הפשוטים של הקסם שעברו אצלינו בדם.
שנים עד שהבנתי שכשעמדו הקערות עם הבצל והדבש להגיר את מימיהם כדי לטפל בשיעול, זה ידע שנשמר ולא סתם תרופות סבתא. שהצנצנות שאמא שלי היתה ממלאה בצמחים ונראו לי כמו ארון מכשפות זה הדבר האמיתי ולא חיקוי. שזה שאני מרגישה את מה שמרגישות החברות שלי זה לא כי אני מוזרה או לא שייכת אלא כי זו אני.
גיליתי שלמכשפה אין פלולה, נעלים מצחיקות וכובע מחודד. היא לא בעלת כנפים שקופות ופנים מאירות או מפחידות ואין לה חניה למטאטא או וו לקדרה. היא פשוט אישה שיודעת להקשיב לקולות הרכים של הטבע ולערבב אותם עם קורטוב של התפעמות מהחיים.
עומק הפשטות הנשית היתה כל כך נוכחת בחיי שהיא נעלמה מעיני בהרגלים של הבית בו גדלתי.
את הלימודים המסורתיים ברפואה הסינית סיימתי בשנת 1999 והמשכתי להתמחות בגיניקולוגיה ברפואה סינית. אחרי 5 שנות לימודים של דיקור וצמחי מרפא הרגשתי שלמדתי להיות "רק" טכנאית מעולה… זה לא הספיק לי וחיפשתי שורשים עמוקים יותר. המשכתי למסלול תלת שנתי נוסף של לימודי רפואה סינית עתיקה שם מצאתי את המקבילה הסינית לקבלה ביהדות ופגשתי בעומקים המקצועיים שחיפשתי באותה תקופה.
במהלך השנים הללו, בנוסף לקליניקה שהחזקתי, ליויתי לידות כדולה וכמדריכת הכנה ללידה ועבדתי בבתי-החולים מאיר ולניאדו, כחלק מצוות שהכשיר את הצוותים המיילדותיים לטיפול טבעי ביולדת והדרכתי את תהליך ההתלמדת של דולות בהכשרתן.
הרגשתי שבחדר לידה קורה הקסם הגדול של הבריאה.. חיים ומוות כרוכים זה בזה בחוזקה וארסנל הכלים שברשותי יכול היה למלא את הפוטנציאל שהיה טמון בו.
לאחר לידת ביתי הצעירה הרגשתי צורך עז להיות חלק מקבוצה ולמדתי הנחיית מעגלים וקבוצות. הנחתי תהליכים ארוכים בתוך מעגלי נשים, קבוצות התפתחות וסדנאות גוף נפש ותנועה ביניהם.
אני מרגישה שפוטנציאל הריפוי בקבוצה הוא גדול, ואותו הקסם שפגשתי בחדר לידה מגיע גם לקבוצת נשים. השכינה שורה שם כדיירת קבע. והאפשרות להחזיק מרחב לריפוי של כמה אנשים בו זמנית מרגש אותי.
אל לימודי הקונסטלציה הגעתי במקרה ומהרגע הראשון הרגשתי בבת אחת שכל החוטים מתחברים.
פתאום הבנתי שיש שם לשפה שאני משתמשת בה באופן אינטואיטיבי בקליניקה, ויש חוקי מסגרת לדברים שחשבתי שגיליתי לבד.
הקונסטלציה הביאה את חיבור לשושלת שלי, הנשית והגברית. אבל לא רק לטראומה שלה אלא גם לכל הטוב שהיא מביאה איתה, הכרה במסלול חייהם של אלה שעיצבו את חיי, יכולת להפריד את מה שקרה להם ממה שקורה לי ונתנה לי זוית התבוננות אחרת על מה שפעם קראתי לו גורל.
אחרי השיעור השני כבר היו לי בדים בקליניקה והקונסטלציה נכנסה כמעט לכל טיפול וגם לחיים בבית.
מהר מאוד הסשנים הפכו החלק הארי בקליניקה. במקום שהמטופלות ישכבו על מיטה במהלך הדיקור ויעשו קונסטלציה בדמיון מודרך, הן עומדות על בדים עם המחטים.
אין שום טיפול שנראה כמו האחר ואני אוהבת את זה, ככה מתאפשרת ל תנועה ביני לביני וביני לבינך ואז בינך לבינך. לפעמים אני רוקחת צמחים, לפעמים אני נוגעת או שאנחנו יושבות לשיחה. אני אוהבת שהכובעים שלי מתחלפים ואת זה שכל מטופלת מוציאה ממני גוון אחר ואיכויות אחרות. והכי אני אוהבת את הרגעים שהכובעים שלי מתחברים לאחד, את הרגעים שכל מה שלמדתי ומה שאני יכולים לבוא ביחד בטיפול או בהנחיה.
אחת מהן נהגה לברך עין עין בשורה הראשונה שהעלתה על המסרגה, מספרת לסוודר מה הוא צריך להיות, קושרת ברכות והגנות ללובש אותו, היא נגעה בכוחות הפשוטים של הקסם שעברו אצלינו בדם.