"תנמיך!!" הייתי צורחת על אחי הקטן. כל רבע שעה…
הסאונד הבלתי נסבל של סרטים מצויירים בשנות ה 90 המוקדמות לא ריחם על האוזניים שלי וגם לא על יכולת הריכוז שלי והצליח להוציא אותי מדעתי.
אני יודעת, אני שומעת הכל. בליל הצלילים שממלא לי את האוזניים יכול להיות בלתי נסבל לפעמים.
ואתם יודעים מה, גם כשהוא הנמיך שמעתי. גם כשהטלויזיה שלנו בכלל לא עבדה והצלילים באו מהשכנים שמעתי. זה היה יותר גרוע כי לא היה לי על מי לצרוח.
עד היום צוחקים עלי שאני שומעת קולות רפאים.
הם צודקים.
בצלילים יש משהו חד ערכי. או שיש או שאין. (כן זה לא מדוייק אבל תזרמו איתי רגע)
זה עובד אותו דבר עם חוש הראיה, הריח, הטעם וגם חוש המישוש, יש בהם משהו מדיד.
אבל יש חוש נוסף, כזה שהחד ערכיות והמדידה ממנו והלאה.
כזה שלהכיר בו צריך הרבה פעמים קפיצת אמונה בעצמי כי עוד לא המציאו מכשיר מדידה.
אמפתיה. חוש המישוש של הנפש.
כבר תקופה נדמה לי שישנה איזו שהיא הפרדה מאולצת בין רגישות חושית לאמפתיה.
ואני מדברת על אנשים אמפתים כן? לא על אמפתיה באופן כללי, שמוטב שיהיה לכולם .
אמפתיה היא חוש.
ובדיוק כמו שהעיניים רואות, האוזניים שומעות והאף מריח.
ישנו איזשהו איבר שלך שמרגיש את מה שקורה בסביבה האנושית מסביבך.
ואולי זו הבעיה, שאנחנו עוד לא יודעים איזה איבר זה שמקשיב או רואה או מריח את הלב ממול.
ואין לו הגדרה מילונית ותיאור מדויק ב "אנטומיה של גריי".(לא הסדרה, הספר…)
לכולנו יש כזה.זה האיבר המאפשר לך לחמול את מי שצריך לחמול ולכעוס יחד עם מי שעיצבנו אותה ולשמוח עם מי שהשמחה ממלאה את ליבו. רק שיש כאלה שאצלם האיבר הזה מרגיש יותר. הוא מרגיש את הכעס מבעבע אצל מי שזקוק לחמלה, מרגיש את הפחד אצל מי שעצבנית עכשיו אבל מנסה לשמור על קור רוח, מרגיש את ההיי שעושה השמחה אצל זאת שצוחקת מהבטן.
והרגש הזה כל כך חזק שהאיבר הזה בטוח שזה שלו.אז הוא מפחד או כועס או בהיי.
ככה סתם, בלי סיבה נראית או נשמעת, את שמחה, כועסת או עצובה כאילו קרה לך משהו רק שלא הבנת לגמרי מה.
ככה זה אצל האנשים הרגישים,מי שרגיש ישמע את הלב שלך ולא רק באוזנים.
האנשים הרגישים הם החברה הזאת שתמיד תדעי לשים עליה ראש כי היא מבינה אותך בלי שתדברי הרבה.
היא תבכה איתך באמת ותצחק איתך באמת. היא תרגיש אותך בתוך עצמה, כאילו את מתקיימת שם.
אם היא לא למדה להפריד בין מה שהיא יודעת שהוא שלה למה שהיא מרגישה ממך היא תיקח איתה את התחושה הזאת להרבה זמן.
לפעמים היא תרגיש שהיא צריכה לנקות את עצמה ממה שדבק בה ולפעמים היא פשוט תהיה מדוכדכת.
זה הרבה להחזיק.
עכשיו תנסו לקחת כזה איבר ולשים אותו בחדר מלא רגשות. לאו דווקא מודחקים. גם רגשות מדוברים.
אבל הרבה כאלה. לא אחד או שנים.
סתם מפגש חברים של שלוש זוגות בשישי בערב. שישה אנשים. בקטנה…
שישה אנשים להרגיש, שישה להריח, שישה להכיל או להתנתק…קצב הלב שלנו יכול לעלות כשהם מתרגשים, הסוכר יכול לצנוח כשהם זקוקים ליותר אנרגיה. גם כאבים פיזיים אנחנו נרגיש כשכואב למישהו מסביב…הבתנם לאן זה הולך נכון?
אחרי זמן לא ארוך נחווה עייפות גדולה ורצון להתקפל וללכת הביתה, בילבול, קצרים בתקשורת או משפטים קצרים, שתיקה ארוכה או לחילופין ניסיון להראות שהכל בסדר ואז קול לא מווסת, חזק מידי או חלש מידי.
וזה לא קשור לרוחניות ולא לתיקשור. כן, אנחנו יכולים להיות רוחנים ומתקשרים אבל זה לא זה. זו יכולת לחוש אדם אחר כאילו אני לובשת אותו כמו וונזי.
וזה לא החוש השישי המדובר, זה לא שנוחת עלי הידע של איך מישהו מרגיש. זה רגש שתופס מקום בתוכי.
וזה מעייף.
מאוד.
וככה מתפתח מנגנון נמנע. זה יכול להראות כמו חרדה חברתית. זה יכול להראות כמו דיכאון. זה גם יכול להראות כמו סנוביזם או אוטיזם או כל כותרת אחרת שה DSM יבחר לשים על זה. (ושימו לב שזו לא תגובה לטראומה זה ממש סיפור אחר)
אז בפעם הבאה כשלא יהיה לך נעים להגיד לא להזמנה כזו או אחרת, תזכרי שמותר לך להגיד שלא בא לך להרגיש אחרים. שהיום זו רק את.
או שתספרי להם שאת מרגישה אותם
ואפשר ללמוד להרגיש אותך ואותם יחד. בלי שזה יציף ויעייף ויבודד. זה מסע של חיים ללמוד לעשות את זה.
(ולמי ששאל, כן זה גם חלק ממה שאנחנו עושים ב מרגישה)
בתמונה: הערך החושי מחכה לזו שתערוך מחדש את האנטומיה של גריי, מרידית' כידוע בסוף לא התמחתה בנוירולוגיה…
לסבתא שלי היו הרבה שמות
רוזליה
לסבתא שלי היו הרבה שמות.
את השם שנתנו לה אמא שלה ואבא שלה. רוזליה הם קראו לה. עם משקל בתחילת המילה.