רוזליה
לסבתא שלי היו הרבה שמות.
את השם שנתנו לה אמא שלה ואבא שלה. רוזליה הם קראו לה. עם משקל בתחילת המילה. רך ועדין ומתגלגל על הלשון ההונגרית שהיתה להם כמו חמאה.
את השם שנתנו לה אחיותיה או חברותיה. בפיהן היא היתה ז'וז'י או ז'וז'יקה. אין לי מושג איך זה נהייה אבל הן תמיד דיברו בהתנגנות קבועה עם סיומת ארוכה וזרועות פתוחות כדי לחבק אותה.
את השם שנתנו לה אנשי הסוכנות כשעלתה ארצה. הם חשבו שרוזליה זה גלותי ועדיף שתשאיר את אירופה מאחור ותיקרא מהיום בשם אחר.
אז היה דיון שלם שרוזליה זה רוזה ורוז זה שושנה.
אולי אם היה אז גוגל בשלוף הם היו מגלים שרוזה זה ורד. אבל בגלל שנולדה בעת ההיא היא נתקעה עם שושנה ואולי עדיף כי לורד יש קוצים וצריך לדעת איך לגדל אותה. תשאלו כל גנן, זה לא פשוט.
ויש את השם שנתתי לה אני.
שושנה הפה שלי לא היה מסוגל להגיד.
ש היא אות מסובכת לילדה שמתחילה לדבר עוד לפני שלמדה ללכת.
סבתא נָנָה קראתי לה. בשפה תינוקית רכה ועדינה ומתנגנת כמו חמאה על הלשון הישראלית שלי.
וננה נשאר שם הבית שלה. כל נכדה ונכד שבאו אחרי קראו לה סבתא ננה.
שושנה היא היתה עבור המסמכים החשובים. הגברת שושנה ברן.
והיא עשתה הרבה הגברת שושנה ברן, אבל גם עכשיו כשאני כותבת שושנה נשמע לי כמו השם המבצעי שלה.
השם שהיתה צריכה כדי לשרוד ולשגשג כאן.
רוזליה היה שמור למסמכים ומכתבים מאירופה ולסיפורים שהיא לא יכלה ולא רצתה לספר.
היום אני מרגישה שז'וז'י היתה המרחבים הפנימיים היחידים שבהם היא יכלה להיות גם שם וגם פה.
וננה… ננה היתה המרחב ששמור לחלומות שכן התגשמו ובאותה נשימה גם לחיים שהיתה יכולה לחיות, אלה שחיה דרכנו.
הינדה
הסיפור הזה עם השמות לא עזב אותה כשעזבו אנשי הסוכנות…
כשילדה את אימי היא ביקשה לקרוא לה על שם אימה שלה, זו שקראה לה רוזליה בהתגלגלות הונגרית. כדי לתת הכרה לגעגוע שלא הרפה.
בבית החולים הסבירו לה שוב בעברית ציחה: הינדה זה שם גלותי. זה לא טוב לילדה להיות קרויה על שם מי שמתה בתאי הגזים. אף אחד לא צריך את התזכורת הזאת. יותר טוב שם עברי.
אז שוב הונחה אירופה בבוידעם של הדברים שאף אחד לא רצה לשמוע.
ותיקרא הילדה על שם אם כל חי.
חוה.
חוה בת שושנה בת הינדה
ורק בבוידעם של הלב היא היתה הִינדה בת רוזליה בת הִינדה
הדר
אני נקראתי גלי, ככה פשוט.
בלי תוספת מסובכת, בלי שמות שניים ושלישיים
בלי על שם אף אחד.
רק גלי.
אבל גלי קראו לי רק במסמכים הרשמיים ובמוסדות החינוך.
לאף אחד מהקרובים אלי זה לא הסתדר בלשון.
בפי רובם אני גלינקה או, כמו שקראה לי סבתא ננה, פשוט גליקוּ .
כשנולדה ביתי הצעירה לא הצלחתי להחליט מה שמה, רק שמעתי את הניגון של הצלילים.
אָָיָה קראתי לה.
אמא שלי, שהיא מכשפה גדולה ומורה לקבלה גדולה יותר המליצה להוסיף את השם הדר לתמיכה.
כי אלה האותיות שיתמכו בנשמה שלה. גם היא לא הבינה איך משהו חזק ממנה מנווט אותה.
לא התחברתי לשם הדר אבל המכשפה אמרה ובכלל מי ימנע תמיכה מתינוקת שרק נולדה.
ותקרא הילדה איה הדר בת גלי בת חוה.
אבל לקונסטלציה דרכים משלה לערבב לנו את המציאות. והנה הילדה שנקראה בפי כל איה לא אהבה את שמה והחליטה לקראת החטיבה לוותר על איה ולהישאר רק הדר.
שנתיים עד שהבנתי…
שהדר היא הדרך של הקונסטלציה לשמור על השם שבלב של סבתא שלי.
הינדה בת רוזליה…
איה היתה הדבר שהחזיר את השם שמתגלגל כמו חמאה הונגרית על הלשון.
התמיכה שהיתה כל כך חסרה לסבתא שלי מצאה יחד עם הגעגוע מקום רך ועוטף בלב של איה הדר
הרבה פעמים נמצא עירבובים קונסטלטיבים אצל אנשים עם שמות כפולים או כאלה שנקראו על שם אדם אחר. גם שמות תנכיים משפיעה עלינו. קצת מהאנרגיה ההיא באה לכאן. לטוב ולרע.
הכרה בקיים, הכרה במה שהתגלגל עד לזמננו הרבה פעמים מרפא פצעים וגעגוע שאי אפשר היה לתת לו מקום בזמן שהוא קרה.
בדמיון שלי אני רואה את ידיה של סבתא ננה מלטפות קלות את לחייה של נינתה, ובעיניים בהירות מזקנה עם קמטים שאוספים אליהם דמעות ששמורות רק לסבתות וחיוך שששמור לאהבות שאין איך להביע אותן במילים אומרת לה:
אין צורך להחזיק את הזיכרון הזה יִנְגָלֶ'ה שלי. זו אני שפחדתי לשכוח ופחדתי לזכור. את, מגיע לך לחיות בחופש שאינו כבול בזכרונות של כאב.
אני נתתי חיים לסבתא שלך והיא נתנה חיים לאמא שלך שנתנה אותם לך.
זה מספיק. את הכאב שלא יכולתי לספר לאף אחד אני לוקחת חזרה אלי. המקום שלו בלב שלי, יחד עם כל יתר הכאב.
תשמרי על השם שהלב של אמא שלך נתן לך. זו אני שלא יכולתי לא לשמור על השם שלי ולא לקרוא לבת שלי בשם שהלב שלי רצה. ככה זה היה פעם.
ובדמיון שלי המסע שרבץ על כתפיה של ביתי חוזר לבית שלו, בלב של סבתא ננה.
איה הדר בת גליקו בת חוה הינדה בת רוזליה בת הינדה בת אישה שאת שמה לא נדע לעולם אבל היא קראה לביתה הינדה ודמה וגם כאבה זורם בעורקינו.
