את רגישה מידי

20 אחוזים מהפרטים מכל קבוצה בקרב קבוצת בעלי חיים יהיו רגישים יותר מהאחרים.
זה חיוני להישרדות של הקבוצה.
תפקידם של הרגישים יותר אינו מסתכם בלשים לב לסכנה, אלא להיות בהקשבה לצעירים, למבוגרים ולחולים או לפצעים בקבוצה. הם מכירים ומרגישים תנועה והרגלים של קבוצות אחרות, בהם טורפים או קבוצות אחרות מאותו המין ומשמשים כאיזונים ובלמים לתוקפנות בין הקבוצות או בתוך הקבוצה. תפקידם בייצור שקט ורוגע גדול.
אצל בני האדם ישנה תכונה נוספת. אנשים רגישים ערים באופן מיוחד להשפעתו של העבר על ההווה ושל האחרון על העתיד. זאת אומרת שיש זיכרון להשפעה של תהליכים אחורה וקדימה גם על הפרט וגם על הקבוצה כמכלול
בספרה אדם רגיש מאוד מספרת ד"ר איליין ארון על מקומם של האנשים הרגישים כיועצים מלכותיים לאורך כל שנות ההיסטוריה. כל מלך כובש צריך יועץ/ כהן/איש דת שיאזן אותו וייתן עצה שתראה את טובת העם וחסרי הישע. זה לא שהיו חסרים כאלה שמעלו בתפקידם אבל גם קרל ג. יונג טוען התפקיד נועד במקור לרגישים מבין יועצי המלך…
גם היום אנחנו רואים שאנשים רגישים נוטים לקבל על עצמם את תפקיד היועץ/ החברה הטובה/ הכותל. לוחמי הצדק, הפילוסופים, האומנים או המטפלים יהיו הרבה פעמים על הרצף הרגיש ברמה כזו או אחרת. כאלה שיכאבו בגופם על עוולות החברה כי מי שעשו לו עוול לא יכול לצעוק.

זוהי תכונה של מערכת העצבים, בדיוק כמו כל תורשה אחרת למשל צבע העינים שלך או הגובה אליו תגיעי. 
לחיווט הזה יש השפעה על איך שאנחנו חווים את העולם, כפועל יוצא מהחוויה אנחנו לעיתים חווים אותו מציף ואז אנחנו מפתחים דפוסים נמנעים או מפתחים קרייה בין ארבע קירות (כמעט כל מקצועות הטיפול הם כאלה, בשני העשורים האחרונים אנו יכולים לראות שגברים רגישים עושים דבר דומה בעולם התכנות).
לאורך השנים הפסיכולוגיה תייגה אותנו בתיוגים כאלה ואחרים אבל עם השנים אנחנו רואים שמה שנתפס בתרבות אחת כמופנם וביישן וזוכה להיתפס כמעלה מתקבל בסלידה בתרבות אחרת כאדם מרוחק או מתנשא.

קרל גוסטב יונג, תלמידו של פרויד, אכזבתו הגדולה ואדם רגיש מאוד טען שרגישות היא מולדת ושאירועים משמעותיים משאירים חותם עמוק יותר על אנשים רגישים. אם נוסיף על זה את משפטו האלמותי שטוען שכל עוד לא נדע מה יש בתת במודע שלנו הוא ינהל את חיינו ואנו נקרא לזה גורל נגיע לצורך העז שלו ושל אנשים רגישים להבין דברים לעומקם. אלה הם האנשים הרגישים, הצורך להעמיק מוביל אותם.
עוד טען יונג שהלא מודע של אנשים רגישים מספק להם מידע בעל חשיבות עליונה וראיית הנולד והנה כך חזרנו להיות יועצים, כוהנים וחוזי עתידות.

כמו שאמרתי קודם, אנשים רגישים ימנעו הרבה פעמים מלבלוט בחברה, גברים רגישים בדיוק כמו נשים ואין הבדל בכמות הפרטים הרגישים בין המינים.
התרבות שלנו עודדה במשך דורות ביישנות אצל נשים ובכך עזרה לנשים רגישות המעדיפות להימנע מהתערבבות חברתית, עוררות יתר והצפה חושית. לעומת זאת גברים רגישים, שבתור נערים מצאו שקט ונחמה בספרים, משחקי הרכבה או לגו במקום משחקי כדור ומשחקים פיזיים אשר הגבירו את העוררות התחושתית ובכך הציפו את המערכת נחשבו חנונים או פשוט לא חברותיים.
דפוסים אלו, שמיותר לציין שאיני חושבת שהם ראויים עזרו לנשים רגישות להתמודד עם רגישותן בעוד שגברים חוו השפלה ולעיתים נידוי בגלל אותה רגישות בדיוק. לשמחתי אנו עדים לשינוי שמתחיל לקרות גם כאן. בכלל רצפי רגישות ורצפי מגדרי ראוי למאמר משל עצמו שאולי אכתוב יום אחד. אני רואה קשר בין השניים.

לעיתים להיות אדם מרגיש פירושו לחוות חיים שלמים כאילו את/ה עומד/ת בתוך קניון הומה אדם עם אורות מסנוורים, מוזיקה שמנגנת בקולי קולות וכרוז שקורא מידי פעם להיכנס לחנות כזו או אחרת. מעייף נכון?
רוב האנשים הרגישים יסיימו את יומם מותשים אלא אם כן הם שמרו על עצמם. אחרי חשיפה לכל כל הרבה מידע הגוף צריך לנוח.
גם אם לא עמדת בקניון אלא פגשת אנשים, תלמידים, היית בישיבות, העברת מצגת בזום או שבאמת טיילת בקניון מערכת העצבים שלך קלטה הררי מידע.
אורות, צבעים, ריחות של אוכל, של פרומונים, תחושות של אנשים אחרים, צלילים, סיפורים שנוגעים בלב וסיפורים שעוד לא סופרו.
הכל נרשם בפנים.
גם אם היית עסוקה בלדאוג, בלתכנן טיול, או שהיית במסיבה עם הרבה אנשים רמת העוררות של מערכת העצבים גבוהה.
כדי שהגוף והמוח יוכלו להבין מה שלי ומה לא שלי יש צורך במנוחה. זה הזמן היחיד בו מערכת העצבים באמת נינוחה.
למנוחה יש הרבה צורות. יש שיפנו למדיטציה, יש שיפלו לשינה עמוקה ויש כאלה שלא זקוקים ליותר מעשר דקות בעינים עצומות.
אז אם עוד לא מצאת תירוץ לשנ"צ, הנה יש לך אחד….
אם לא ניתן למערכת העצבים לנוח, דבר שרובנו לא עושים נגיע להצפה או ניתוק. כשהמנגנונים מוצפים אי אפשר להכיל כלום יותר, סבלנות קצרה, הכעס עולה מהר, איתו עולה הקול שלנו או נאלם לגמרי, לעיתים יבוא הרצון לעזוב הכל וללכת ולעיתים הבכי יבוא לפניו…. לאורך זמן נרגיש עייפות, מותשות, נהפוך מדוכדכים או חרדתיים.
על מנת שאנשים רגישים ימלאו את תפקידם הביולוגי שלשמו בורכו במערכת עצבים מיוחדת הם צריכים לנוח והרבה. 

רגישות יתר נחשבה שנים כביטוי רגשי לטראומה.
בהתבוננות על נפגעי טראומה אפשר לזהות קווים משותפים. כמובן שאם אדם רגיש מאוד חווה טראומה אז על אחת כמה וכמה. אבל אנשים רגישים מאוד אינם נפגעי טראומה, הם נולדו כאלה. אולי בגלל טראומה בשושלת הגנטית שלהם, אולי טראומה בזמן שהיו עוברים ואולי בגלל שהאבולוציה מתנהלת לעיתים בדפוס שאינו מובן לנו עד הסוף.
בניגוד לטראומה, רגישות גבוהה אינה נחשבת אבחנה מהאבחנות של עולמות הנפש אלא תכונה נוירולוגית וריפויה של טראומה לא הופך אנשים עם רגישות גבוהה מולדת לאנשים נוירוטיפיקלים (אנשים עם מערכת עצבים טיפוסית)
אפשר לראות הרבה הבדלים, למשל ההבדלים בהנהלות בגוף, אנשים עם רגישות גבוה מולדת ימצאו את הדרך לווסת את עצמם, בין אם זה בנשימה או המנעות ככלי למניעה מהצפה ובין אם זה באמצעות חישחוש (תנועה, בדרך כל חזרתית שמווסת אותם, למשל התעסקות עם העור במרפק בקרסול, בבד של החולצה, בטבעת, בפתק, בליישר עטיפה של קרמבו…).
פוסט טראומה לא מטופלת תדכא הרבה פעמים את היכולת לויסות עצמי בתנועה ולפעמים תייצר הדחקה של הצורך בהמנעות ממשהו ובכך תשחזר את עצמה במחיר נוראי.
אנשים עם רגישות גבוהה מועדים לפורענות במקום הזה. בגלל רגישותם הגבוהה מאוד ההטבעה הרגשית של חוויות יכולה בקלות להירשם מבפנים כפגיעה וטראומה ואז ורק אז אנחנו יכולים לדבר על ריפוי הטראומה, אלא שגם אז הריפוי לא יבטל את הרגישות הגבוהה המולדת.


האנשים הרגישים מאוד מאפשרים לכולנו להיות פגיעים, לגעת עמוק. כל אחת ואחד מאיתנו זקוקים לחבר/ה הרגיש/ה שהשתיקה שלהם ישלחו אותנו פנימה אל תוך עצמנו.
אין מה לנסות לתקן אותנו, את האנשים הרגישים. אנחנו לא מקולקלים. נכון זה קשה לפעמים להרגיש את כל העולם פועם בי וחלק מהתהליך שלי כאדם מרגיש הוא ללמוד להפריד בן מה ששלי למה שלא שלי.
לעומדים מן הצד זה יכול להראות כאילו אני יותר מידי. יותר מידי שומעת, יותר מידי מריחה, יותר מידי סומכת על תחושות הבטן. כן, זה עושה את העולם כבד לפעמים, אבל זה התפקיד שהטבע נתן לי. אני חלק מהצוות הרגיש בלהקה שלנו.


מקורות:
אדם רגיש מאוד מאת ד"ר איליין ארון הוצאת פוקוס 2011
האוניברסיטה של החיים שלי מינקות ועד היום
כתבי יונג

נורמלי

נורמלי,פעם הוא היה שביל רחב שכולם רצו להלך בו, גם אלה שהוא לא התאים להם.גם בחלקים שהוא היה מרוצף בחצף והם היו בלי נעלים.גם במקומות שבהם הם היו צריכים להרזות,

קראי עוד >