האדמה בחוץ כבר לא רועדת.
הסופה עברה והשמש מלטפת את העולם בחומה עולם כמנהגו מנסה לנהוג .
אבל מבפנים לא האדמה ולא הסופה עצרו לגמרי מהתנועה שלהן.
כאב הראש אולי עבר רק לא מזמן והעייפות עדיין לא מצליחה לקבל מנוחה בלילות.
משהו בך נשאר לעמוד על המשמר.
עדיין מחפש סימנים לזה שהכל בסדר..
ככה את בנויה. את מחפשת סימנים. זו השפה הכי עמוקה שלך.
ציפור מצייצת זה סימן, תמרור עצור שנפל זה סימן, מספרים כפולים זה סימן, כאב בטן לפני החלטה. נר שכבה או פנס שנדלק.
העולם מלא בסימנים עבורך ואת אלופה בלמצוא אותם.
רעידת אדמה טילטלה את מערכות המידע שלך ואת מרכזי המסקנות שיש בך.
הן עדיין מחשבות מסלולים ועושות הערכת מצב והערכת סיכונים.מערכת הביון הפנימי שלך עוד אוספת מודיעין על העולם שאחרי.
עוד בודקת מה עכשיו. אם עוד לא חזרת לעצמך שלפני אני רוצה להגיד לך שזה בסדר.
קחי את הזמן, תנשמי, תעצרי, תעשי מדיטציה, תתמקדי, תעשי מדורה ותני למבא לשקוע באש, זה מרפא.
את בריבאונד של אחרי רעידת האדמה.
זה יכול להיות בקטנות:שינה לא רציפה, קצת יותר עצבים, קצת חוסר סבלנות, לא בא לך לצאת מהבית. אין לך חשק להסתובב.הם בקטנה אבל יותר מדרך כלל ובלי סיבה מוצדקת נראית לעין.
העולם לא מרגיש יציב למערכת העצבים שלך. אני פוגשת נשים כל יום כל היום שישה ימים בשבוע. זה לא מעט נשים.
כולן. ממש כולן מספרות בדיוק את זה מאז שהאדמה רעדה.את לא יותר מידי, את לא שונה מהן, ממני.
את חלק מאלה שמרגישים את התנועה מסביב.
ומילה לגברים, כתוב בלשון נקבה כי ככה קל לי אבל גם הגברים המרגישים חווים את אותה התנועה הפנימית. ואלי בגלל הקשר של גברים לאדמה מרגישים אותה אפילו יותר.
בתמונה רגע של אהבה לבהות בו ולנשום
מחשבות על רגישות ורעידת אדמה 2#
יש משהו בתקופות האלה של דברים גדולים שקורים בעולם שגורם לי לקפל כנפיים ולשתוק.
כאבם של מי שנפגע מגיע אלי גם אם לא שמעתי חדשות.אני אומרת שמעתי ולא ראיתי. לשמוע זה מספיק נורא. לראות את התמונות והשידורים זה בלתי נסבל.
המחיר של לראות הוא להיות עם התמונות בתוכי עוד הרבה הרבה זמן.
לא עם התמונות של ההרס אלא עם המבטים של האנשים.
בלילה של רעידת האדמה התעוררתי משאגות האדמה.
דקות ארוכות לפני הרעד שמעתי אותה נוהמת 500 קמ מכאן.
לקח לי רגע לחבר את זה לכאב הראש המוזר שאני ובנותיי מרגישות כבר שבוע.
כזה שלא קשור למחזוריות שלנו, גם לא לאוכל ולא למתח.
בדרך כלל הוא קשור לכל מיני נסיגות או ליקויי כוכבים כאלה ואחרים.הפעם הליקוי היה באדמה.
אנשים עם רגישות גבוהה יכולים להרגיש את הליקויים והרעידות לפני שהם קורים.
את מכירה את הכאב ראש הזה שלא ידעת ממה הור ואז גילית שהיה ליקוי חמה? אז כזה.
אם היינו בהקשבה לנו וסומכים עלינו במאה אחוז ואם החברה היתה מטפחת את הרגישות הגבוהה שלנו כמשאב כנראה שהיינו מרגישים בנוח להגיד שמשהו קורה.
אולי עם שנים של טיפוח היינו מגלים שיש בנו תחושות שונות למצבים שונים בטבע.
אולי היינו יודעים להזהיר מראש ואז אנחנו היינו המתריע של פיקוד העורף.
יש בנו סיסמוגרף לכל השינויים שקורים עכשיו, אם רק נדע להקשיב.
משהו בגנטיקה שלנו יצר אותנו עם הקשבה רדיקלית לעולם התופעות שסביבנו.
רק שזה לא בא עם ספר הדרכה ואני מוצאת את עצמי מחפשת הסברים לתופעות כבר לא מעט שנים. לא לימדו אותנו לחבר בין התחושה בגוף לבין מה שקורה מחוצה לו.
לימדו אותנו לסמוך על דברים חיצוניים לנו. את כולם לא רק את האנשים הרגישים.
תדעו לכם שבארץ אוטופיה יש תוכנית לימוד מיוחדת.
כל ילד לומד להקשיב לגוף שלו ויש לו חונך/ת מבוגר/ת שחי/ה ככה /תומלמד על הקשר בין כאבי הראש לליקוי לבנה. בין כאבי הבטן לתנועה של לוחות טקטונים, בין כאבי מפרקים לירידה או עליה בלחץ אוויר
ולא רק כאבים. בין צמרמורת נעימה לציוץ ציפורים, בין תחושת התעלות לכניסת מלאכים או לפריחת המשמש. וגם לומדים מתי זה זמן טוב להתחיל משהו חדש ומתי עדיף לחכות ולהמתין וכל זה על פי תנועת הכוכבים וכיווני המים והקשבה רדיקלית לציוץ ציפורים ותנועת הזיקיות.הדרך שלי ללמד הקשבה רדיקלית היא בקונסטלציה.
לצערי אני לא מספיק יודעת על אוטופיהלנד אבל כן יודעת להקשיב. קונסטלציה היא דרך התבוננות בדפוסי חיים ואיך הם נוצרו, לא רק כאן ועכשיו אלא שם ופעם. עוד לפני שנולדת. כשסבא נס על נפשו מרודפיו והקשיב לשביל מאחוריו את קיבלת שמיעה ביונית או כשסבתא עברה בפחד גדול את הגבול בלילה את קיבלת את הרגישות לאור. כשהם הרגישו לא מובנים את קיבלת יכולת אמפתית וזיהוי תחושות של מראה…
