את אחוות האחיות הראשונה בחיי לימדו אותי סבתותיי.
האחת תל אביבית משוגעת שנולדה לטרוף את העולם. והשניה, כמעט ונטרפה ע"י העולם בזמן השואה.
אישה והיפוכה היו בכל דבר ועניין.
אוקיינוס של שונות הפריד ביניהן והמוות חיבר ביניהן. שתיהן התאלמנו שנה אחרי שנה. האחת בתל אביב והשניה בלוד.
התל אביבית עברה ללוד להיות קרובה אלינו. עזבה את נחלת בנימין 155 לטובת בית קטן ליד הנכדים וככה נהיו לי שתי סבתות קרובות… שנה של התרגלות לשיגרה עברה על כולנו עד שהלודאית המקורית התגלגלה במדרגות ושברה את עצם הירך. החלמה בבית עם מדרגות לא באה החשבון והתל אביבית הציעה לקחת אותה לביתה ולחלוק איתה בית עד שתתאושש.
חצי שנה של מגורים משותפים בבית אחד קטן ליד הנכדים הפכו אותן לאחיות לב. הכל הן עשו יחד.
אפילו את המטבחים שלהן איחדו ושמרו על ייצוג של כל אחד מהמטבחים שלהן נוכח.
דרי השכונה רגילים היו לראות אותן צועדות שלובות זרועות ברחוב, תומכות זו בגוף המזדקן של האחרת וגם בלב המתגעגע, כל לב למקום אחר.
בכל יום חמישי הן היו מתיצבות אצלינו בבית ובשבע בבוקר כבר נישא ריחו של הבצל המטוגן לקומה העליונה והעיר אותנו מהשינה.
בתור ילדים (עם חוש ריח רגיש) שנאנו את הריח אבל נוכחותן החמה והמחבקת פיצתה על ההשכמה הריחנית.
התל אביבית נולדה בטו בשבט. יש לה היום יום הולדת. כל שנה אנחנו סופרים כאילו היא עוד כאן איתנו. (103 למקרה ששאלתם). מתי נולדה הלודאית המקורית אנחנו לא יודעים.
הן נולדו שתיים, הלודאית המקורית, זו שהעולם כמעט טרף והתאומה שלה. התאומה שלה, שהיתה סבתי השלישית, לא חיה בארץ. כל אחת מהן זכרה תאריך לידה אחר. האחת טענה שנולדה ביולי והשניה ביוני.
אז חגגנו לכל אחת בתאריך שחשבה שנולדה בו. זה לא שהן רצו לחגוג, אלא שהתל אביבית, זו שהחיים זרמו לה בפול ווליום בעורקים לא ויתרה על עוד סיבה למסיבה.
ככה נהייה שעל משבצת התאומה שלא חיה כאן נעמדה אחות אחרת. כזו שחיפשה משהו שעד שלא שמתי לו בד לא ידעתי מהו. זו שהמערכת חשבה שהכי הגיוני לצוות לסבתא כדי למלא את הבור שהיה קיים שם.
אצל שתיהן.
ככה עובד המצפן המשפחתי. הוא מתקן חורים במערכת המשפחתית הרחבה שלנו.
אני ראיתי רק את הדבש. הן חוו גם את העוקץ ואוהו איזה עוקץ זה היה…את כל ההשלכות שהן עשו זו על זו. את ההעברות של מערכות היחסים שנשארו לא מטופלות. את כל מה שהן לא מילאו אחת עבור השניה, את כל מי שהשאירו מאחור… הן כעסו זו על זו לעיתים כמו הורה וילד, במיוחד כשאחת היתה חולה או חלשה.
בכלל החולשה היתה טריגר, ברגעים האלה היה קשה לא לראות את הדינמיקה המשוחזרת ואת הכעס על זה שהיא לא משתדלת יותר, שהיא לא יותר עסוקה בלהחלים, שהיא לא דואגת לעצמה, לא מצילה את עצמה.
והקונסטלציה שואלת, את מי היה צריך להציל שם באמת? את מי אי אפשר היה להציל?
לכל אחת מהם יש היסטוריה קשוחה בערבות אירופה, עם חברי משפחה רחוקה שאי אפשר היה להציל ואשמה נוראית ששתיהן סחבו איתן עד לכאן.
כל אחת והסיפור הלא מעובד שלה.
הקונסטלציה המשפחתית מאפשרת לנו התבוננות מרפאה על הסיפורים הללו, שחלקם צרובים אצלינו בדנ'א ההתנהגותי והרגשי שלנו.
הילדים שלהן (הוריי ודודיי) וגם אני, אחותי ואחי הקטן וגם הילדים שלנו סוחבים את הסיפורים הללו בגופינו.
כל סיפור מצריך את ההכרה שלו, את הפרימה שלו, את תשומת הלב שלו.
ואיך אנחנו יודעים על מה לעבוד את שואלת..?
ובכן, זה החלק הקל. את נושאי העבודה שלא עולים בתוכי או בתוך אחיי מביאים הילדים שלי והאחייניות שלי.
אחיינית אחת מביאה את הלבד, את תחושת חוסר השייכות לקבוצת השווים שלה, את ההרגשה שהיא תמיד תחת ביקורת של החברים. זה לא התחיל בה. זה התחיל 85 שנים קודם. זה התחיל בבידוד של סבתי בעיירה שבה גדלה, המשיך בטלאי הצהוב, בבדידות במחנות ואחר כך ביערות. זה היה כל כך חזק עד שינה את הגנטיקה שלנו.
הנחת הבדים גילתה הרבה סיפורי לבד משני הצדדים מיתמות מוקדמת מאוד בצד אחד ועד בריחה וחיים ביער לבד ובדידות בגטו וגם באושוויץ בצד השני.
אחיינית אחרת סבלה מכאבי בטן קשים, אותם כאבי בטן שסבלו מהן אימי ואחותי אבל באופן מינורי באו בהתקפים קשים אצל אחת הנכדות. אותם כאבים קיבלו הכרה במספר אירועים שונים משני הצדדים שלנו, פעם בטיפוס שלקח את אבא של התל אביבית, פעם בלידה שקטה ופעם בסיפור אחר שמקומו לא כאן.
כל ילד והעניינים שלו. הילדים שלנו והילדים שהיינו סוחבים על גבם את הנטל של מה שאי אפשר היה לגעת בו בדורות הקודמים.
היו שם רגעים קטנים וגדולים של אובדן ומצוקה. זה לא שאפשר לשנות את העבר או את ההשפעה שלו על איך שגדלנו אבל אפשר לשנות את איך שהוא משפיע על ההווה.
עצם הכרת המורכבות של מה שהיה חסר שם עושה את ההבדל לפעמים בקלות מפתיע.
כל סיפור כזה דורש הכרה, ולא כזאת של ירידה לפרטים העסיסים של הסיפור אלא הכרה ברגש שהיה שם.
כי ככה זה בקונסטלציה, כדי לפתור בעיה מכירים קודם בקיומה ובמה שהיה חסר שם. בוכים את הבכי שלא נבכה וכועסים את הכעס שלא נכעס. ואז משהו קורה לנו. תת המודע שלנו הופך נגיש והסיפורים הללו הופכים מסיפור לא מודע למודע, המוח שלנו מפריד את מה שקרה למשהו אחר ממה שקרה לנו והמופעלות שלנו מהסיפורים הישנים יורדת ולאט לאט ההשפעה של מה שקרה אי שם לפני דור או יותר הופכת מנטל לסיפור.
זה לא שיש בבדים קסם, הם פשוט עוזרים לנו להחזיק את התודעה שלנו מרוכזת במקום חבוי בתת המודע. כזה שלהגיע אליו בלי הכוונה יהיה לנו קשה. אפשר גם בלעדיהם, זה רק יהיה פחות צבעוני.
לפני שהבנתי מה קורה שם במוח זה נראה לי קסם גדול. עם לימודי הקונסטלציה וההבנה של תהליכים קוגנטיבים ונוירולוגיים הבנתי את הקונסטלציה על חלקיה הביוכימיים והחלק בי שאוהב להבין איך דברים עובדים קיבל את הקסם בחיבוק.
