"להשיל", "לשחרר, לתקן", "לשנות", "זה לא שלך", "זה זיכרון גילגולי", "והכי אני אוהבת את "תתמירי"……..
פפפפ….ככ הרבה מילים מתארות מה אנחנו יכולים לעשות עם המטען הבינדורי שלנו. לשחרר את הטראומה שנושאת דור שלישי לשואה, להשיל את הקושי של מייבשי הביצות, לשנות בתוכי את הדפוס שהשאיר הרעב של תקופת הצנע, המורכבות של מגורשי ספרד (או עקורים מכל מדינה אחרת), הבור שהשאירה ההפלה של סבתא רבתא, הזעקה של האמא שאיבדה… ולא רק את הקושי אני רוצה לשמוע, הייתי רוצה לשמוע על הטקסים, והחגיגות של השושלת שלי, כל נים שלי מחפש חיבור לשורשים האלה. לסיפורים המצחיקים, למורשת המתוקה שעברה מדור לדור ולא במובן הדתי של המורשת אלא באיך לשים בצק, מה אומרים לו (כן, אנחנו שושלת ידועה של "לוחשות לבצק"), מה עשו עם ילד שצימח זקנקן וילדה שצימחה שיער שחי.
שנים כשאמרו לי לשחרר את הטראומה, להשיל את ה.. לתקן… משהו בי התכווץ, אולי אפילו התקומם. מה ששמעתי מתחת למילים האלה זה "לחתוך" את הזיכרון מתוכי, "לעקור" את הכאב והקושי. "זה לא שלך, זה רק זיכרון שאת נושאת על הגב שלך"..
נכון, זה רק זיכרון ונכון הוא לא שלי. אבל הוא כן. הוא כן כי הוא השפיע על כל השושלת שלי. כי הוא עיצב את השקפת עולמם, דרך חייהם ותגובותיהם של מי שהיו כאן לפני וגידלו את מי שגידלו אותי ולמרבה השעשוע דווקא ההבנה הזאת שיחררה אותי מכל המורכבות.
להכיר את הסיפורים, הטובים והמורכבים לא אומר להיפטר מהם אלא אומר בפשטות: להכיר בהם.
כי הדרך להתמיר אנרגיה היא קודם כל להכיר בקיומה.
והאנרגיה הזאת יש לה כיוון, היא המצפן המשפחתי שלנו. היא הכוח שמשמר את הזיכרון של מי שהיה ושל מי שנשאר. היא הכוח שדואג שרגש שלא עובד כמו שצריך יחכה לזמנו, גם אם זה יקרה דור או שניים מאוחר יותר.
וזה כל הסוד הקונסטלטיבי, בעצם, זה הסוד האנושי: להכיר את מה שיש בתת במודע שלנו כדי שהלא נודע הזה, כמו שאמר ק.ג. יונג, לא ישלוט בגורלנו.
מכירה את החוויה הזאת שאת עושה משהו ואת יודעת שזה גדול ממך, שאין לך שום בחירה. או שאת מפחדת/ נרתעת מדברים ואין לך מושג למה? פחד גבהים בלי סיבה הגיונית הגוף ממש מרגיש את הבהלה, פחד נטישה בלי שננטשת מעולם או כל פחד אחר שמלווה אותך מגיל צעיר, כזה שאת מכירה טוב טוב כמו אח.
חוסר יכולת לענוד שרשרת כי את מרגישה שאת נחנקת, שיחזור מערכות יחסים שפוגעות בך ללא טראומת ילדות ידועה.
כל אלה יכולים להיות מושרשים עמוק בעץ הדפוסים של השושלת השמפחתית שלנו.
ונכון, כשמדובר בהתנהגות או תחושות מאוד ברור לנו שזה יכול להיות לא שלנו לגמרי, אבל מה עם תסמינים גופניים? כאבי בטן לא מוסברים, חוליה חלשה בגב, התקף לב בגיל צעיר ללא שום סימנים מקדימים, אנדומטריוזיס, תת פעילות של בלוטת התריס. מה אם גם להם יש מקור שהוא לא אני או את? מה אם המקור הוא דמות בתוך המערך המשפחתי שלך שעברה חוויה שהיא לא הצלחה לעכל. מה אם את בהיותך רגישה, אוהבת ונאמנה בחרת לעזור לאותה דמות לשאת בנטל, בלי שזה במודע שלך. בלי שהכרת את הדמות הזאת בכלל.
מה אם הייתי אומרת לך שאת לא חייבת להמשיך להחזיק בנטל שאינו שלך. שאפשר לעשות בתוך תת המודע שלך תהליך שמפריד בין הכאב שלה לכאב שלך בלי לוותר על אף אחת מכן.
כבר שנים אני חוקרת העברה בין דורית וככל שאני מעמיקה לעולם הזה אני מגלה שהשייכות לשושלת היא כלי ריפוי עצום.
הקליניקה שלי מלאה דברים שלא מדברים עליהם בקלות. דברים שממש הגיעה זמנם לצאת מתחת לשולחן ולהיות חשופים. סודות שהגיע מועד פקיעתם, געגועים שכבר העלו עובש בקופסא הקטנה בבוידעם של הלב, לפעמים זה בכלל לא אנחנו שמנו שם את הקופסא, לפעמים היא פשוט נולדה איתנו. דברים שאנחנו מחביאים בתוכינו ואין לנו את היכולת לראות איפה החבאנו אותם ולפעמים עצם המחשבה לחפש אותם מייאשת. קצת כמו התחושה של לחפש מפתחות של אוטו בתוך תיק שק ענק מלא בפיצ'יפקעס (מכירה?). את יודעת שהמפתח שם אבל החיפוש מייאש ותמיד יש את הפחד ששכחת את המפתח במקום אחר.
היופי הגדול של קונסטלציה זה שהיא לוקחת את השק המלא הזה ופורשת אותו על השולחן ואז הופ המפתח מונח במקום מאוד ברור.
אז במקום להיפטר ממה שאנחנו קוראות לו נטל בין דורי אפשר להכיר במה שקרה למי שזה קרה לו. להרגיש בגוף שלך איך זה הרגיש לו ואז להחזיר את המשקל למי שזה שלו במקור..
בתמונה, העובר של דה וינצ'י שאליו אני עוד מחפשת את החיבור בשושולת
