נורמלי,
פעם הוא היה שביל רחב שכולם רצו להלך בו, גם אלה שהוא לא התאים להם.
גם בחלקים שהוא היה מרוצף בחצף והם היו בלי נעלים.
גם במקומות שבהם הם היו צריכים להרזות, להשמין, להתכופף, להתכווץ להעלם.
גם במקומות בהם היה צריך להתנתק, להתלבש ולהתפשט. להחביא או לגלות…
הכל, רק שלא יראו להם את הלא נורמלי.
בשנים האחרונות הלא נורמלי נוגס בשביל הנורמלי.
מחליף את שביל החצץ בשדות ירוקים של שונות ומגוון.
נמאס ללא נורמלים ללכת בשביל הזה של נורמה בחצץ, אז נוצרים שבילים שנורמלים להם.
גם הצורך בלתת ללא נורמלי שם וככה לתת לו לגיטימציה להיות נורמלי לאט לאט יעלם. או לפחות ככה אני מקווה.
מאות שנים הנורמלי היה כל כך חזק ועכשיו קצת קשה לו ללכת.
הוא תיחזק משפחות נורמליות, אנשים עם מראה נורמלי, אוכל נורמלי והתנהגות נורמלית.
אבל לאחרונה זה נראה לו מטופש. הוא עייף ולא מרגיש שליעוד הזה שהיה לו כל השנים יש משמעות.
כמעט את הכל הוא שומט.. כמעט.
הוא עוד מחזיק קצוות של דברים. לאט לאט מצטמצם מקומו והלא נורמלי נהייה השביל הרחב שעליו כולנו הולכים.
זה נכון לצורת לבוש, לצורת דיבור וצורת תקשורת,למגדר ולהעדפה מינית ולגאונות, טבעונות או אי סבילות לחלב, לבוטנים ביצים או צבע סגול. זה נכון לבחירת מקצוע כזה או אחר וצורת חיים משתנות וזה נכון לתגובה לא מווסתת או הצפה…
לאט לאט הכל תכף נהייה נורמלי תודה לאלה ישתבח שמה לעדי עד. הנה, גם להגיד תודה לאלה זה נורמלי.
השביל של הלא נורמלי, שבמשך שנים היה שביל עיזים על מצוק הופך לאט לשביל רחב, כבר תקופה שאפשר להלך בו ברגלים מקבילות ולא עקב בצד אגודל והוא התקרב לדרך הרחבה של החיים. יחד עם עוד אלפי שבילים אחרים.
בשנה הזאת מאז שיצאתי מהארון עם עניין הרגישות אל שבילי הפייסבוק אני מקבלת פניות של נשים שמזהות את עצמם על השביל הזה. חלקן אימהות לילידים על הרצף האוטיסטי. הרבה מהן תוהות אם הן בעצמן על הרצף.
אני מבינה מאיפה השאלה הזאת באה. רגישות גבוהה רובחנה במשך שנים כבעייתית, היא מופיעה גם בפוסט טראומה ומחלות כאב וגם אנשים על הרצף האוטיסטי חווים רגישות דומה לאנשים רגישים. למעשה זה חלק מהמאפיינים של הרצף האוטיסטי.
מאפיינים זה משהו שכותבים בכיתה מתחת לכותרת האדומה כשעוד סיכמנו את השיעור בכתב יד ולא בהקלדה.
לימדו אותנו לאפיין כדי לתת אבחון או כותרת כדי שלנורמלי יהיה יותר קל להבין מול מה הוא עומד.
זו הדרך של הנורמלי להבין את מה שהוא לא כמוהו.
מאפיינים הם תופעות שנאספות לתוך סל של אבחנה, כל מיני סימפטומים שמופיעים יחד.
לאט לאט מגלים שעוד דבר קשור ועוד אחד. אז ככה עם אוטיזם. יש הרבה דברים שקיימים בו.
הוא מנעד תופעות שיחד מקיימות רצף שלם של חיים שאם תשאלו אותם יגידו לכם שטוב להם ככה והם מעדיפים שהנורמלי לא יתערב להם…
גיוון חושי קוראים לזה בשפה המקצועית.
רגישות היא רצף מגוון בפני עצמו והספקטרום האוטיסיטי גם הוא נמצא עליו או נושק לו או עובר דרכו.
לא כל אישה רגישה היא אישה על הרצף ולא כל אישה על הרצף תהייה רגישה באופן דומה לאישה שאינה על הרצף.
זה ככ יפה בעיני הענין הזה של רצפים.
רצפים ברגישות, בתקשורת, במגדר ומיניות, רצפים הם חלק מאותו שלם בניגוד לכותרת שמשייכת אותי לקבוצת רגישים ובאותה נשימה מבדילה אותו מכל השאר.
אז כל עוד אני על איזה שהוא רצף אני לא מוטרדת מאיך תגדירו אותי ואני מקווה שהצורך להגדרה יעלם לאט לאט. וכן אני יודעת שאני כותבת על הרגישים יותר כקבוצה נבדלת אבל למעשה זה רק כדי שהנורמלי יוכל להכיל אותי ואת שכמוני וינוח רגע וכדי שהשביל יוכל להתרחב עוד והפיסוק הקל בהליכה יוכל להפוך לדילוגים קלים… כי בסוף, אני לא צריכה את הכותרת. הנורמלי היה צריך אותה כדי להבין אותי.
ואם את תוהה אם את על הרצף האוטיסטי יש קבוצה נהדרת שנקראת מרוצפות. יש שם נשים מדהימות ואם את לא צריכה את ההגדרה זה גם ממש בסדר. העיקר שתקשיבי למה שאת מרגישה.
נשים, ריחות ורג(י)שות
להיות ילדה עם חוש ריח חזק זה קשוח, העולם לא מפסיק להציף. באוטובס, במתלחות של הבריכה שבה התאמנתי כנערה, בצופים כשהבל פה במשחק "טלפון שבור" מגיע אלי.