את עושה את זה בלי לדעת בכלל, את יושבת מולו או מולה ולאט לאט הגוף שלך מעתיק את מה שהוא רואה.
קצב הנשימה שלך מתאים את עצמו למי שמולך, שפת הגוף, התנוחה.
העין שלך קולטת את התנועות הקטנות ביותר של הפנים שמולך ורושמת בתוכך.
האוזן שלך מקשיבה לטון הדיבור למרווחים בין המילים. למה שנאמר ולמה שלא נאמר.
חוש הריח שלך תר אחרי פרומונים (הורמונים שיוצאים אל העור ותפקידם לספר מה מצבו של מי שמולך).
מוחך יתחיל בנקודה הזאת לעורר את מסלולי המוח שיצרו בתוכך את התחושות הפיזיות והרגשיות המתאימות ואת יוצרת בתוכך בבואה של מי שמולך.
יש אותך ובתוכך יש אותה, או אותו, או אותם..
מוח נשי מכיל הרבה יותר נוירוני מראה ממוח גברי, זה כנראה קשור לתפקידים הביולוגים שלנו במהלך האבולוציה, מוחה של אישה מתוכנן לחפש את הסימנים הלא מילוליים אצל תינוקות רכים.
מספר התאים במוחה של אישה המתוכננים לעקוב אחרי תחושות גוף גדול יותר בגלל רמת האסטרוגן הגבוהה. זה לא שגברים לא עושים את זה. הם חד משמעית כן. הם רק עושים את זה אחרת ומגיבים לדברים אחרים.
אנחנו קוראים לזה אינטואיציה, החוש השישי, תחושת הבטן או אפילו נבואות קטנות.
בעברית פשוטה, היכולת של אנשים רגישים לצפות את העתיד או כמו שאומרים אצלנו בבית: "אמא תמיד צודקת…"
אצל נשים עם רגישות מולדת גבוהה התכונה הזאת של יצירת בבואה פנימית מועצמת בגלל היכולת לסרוק מהר את חוויות העבר ולהסיק מהם מה יקרה בעתיד. זה חלק מעיבוד מהיר.
יכולת הניבוי, גם היא קשורה לרגישות גבוהה. למעשה היא מושתתת עמוק בתוך מערכת העצבים.
אני לא מדברת על נבואות גדולות ואסטרולוגיה אני מדברת על זה שכשאת יודעת שמשהו יקרה את בדרך כלל צודקת. זה לא רק להרגיש את מי שמולך, אלא לחבר את ההוה שלו אחורה לעבר וקדימה לעתיד.
רובנו מייחסים את זה לאינטואיציה או יכולת רוחנית כזאת או אחרת אבל למעשה זו יפשוט יכולת הסקת מסקנות מכל מה שאנחנו מרגישים.
הניבוי קיים בהרבה מהמערכות החושיות שלנו.
מערכת השמע מסוגלת לנבא צלילים העתידים לבוא.
היא תרה אחרי הרצפים הקבועים ואז מפסיקה להקשיב להם ומחפשת את הצלילים החדשים או יוצאי הדופן ובכך יודעת על פי תיאוריות בתורת האינפורמציה (שלהסביר אותן זה למעלה מיכולתי ) לנבא את הצליל הבא.
הורים או מטפלי שיאצו יספרו לכם שהידיים שלהם יודעות לתור אחרי האנומליות גוף, בדיוק כמו האוזנים ומסיקים מסקנות שלפעמים מעיפים את הפוני למטופלות.
גם בעינים אנחנו עושים דבר דומה.
אנחנו צוברים את המידע הזה ובונים ממנו תמונה שיש לה עבר הווה ועתיד והם ברורי לנו מבפנים.
האמיגדלה, המרכז הרגשי, בעלת יכולת להפעיל את הגוף במנגנונים עתיקים ויחד עם ההיפותלמוס שמהווה את מרכז התיאום להפעלת המערכות מהווים את המרכז שאחראי למידע שמגיע מהלא מודע למודע שלנו.
תפקידה של האמיגדלה הוא לתת משמעות למה שאנחנו מרגישים במיוחד בכל מה שקשור לפחד, דאגה וחרדה ובסריקות פט ניתן היה לראות שהיא גדולה יותר אצל נשים ומאורגנת אחרת אצל נשים וגברים וחוקרים מאוניברסיטת מישיגן גילו שבכל מה שקשור לרגש, נדלקים יותר מרכזים במוח נשי מאשר במוח הגברי.
ככל שהאמיגדלה חזקה יותר כך ההיפוקמפוס יתייג יותר דברים בזיכרון והשליפה משם היא לא מודעת.
שליפה מהזיכרון היא שאלה גדולה בעיני.
מהו הזיכרון ממנו אנו שולפים חויה? זיכרון של כאן ועכשיו או זיכרון של דורי דורות?
מה מפעיל את מסלולי המוח שלך לייצר דמות אחת או אחרת בתוכו? למה את מגיבה? כמה את סומכת על מה שאת מרגישה מבפנים או יודעת? על איזה סיפורים מסתמך תת המודע שלך שהוא יוצר בתוכך חויה.
תת המודע שלך מלא בסיפורים שלא התחילו ממך. הוא מלא בחוויות של אמא ואבא ולפניהם של סבתא וסבא. עשרות אם לא מאות שנים מקופלים בקפידה בתת המודע שלך, מחכים למספר הסיפורים המתאים שישלוף אותם משם. אם זה בטריגרים ואם זה בחקירה. אמיגדלה של נשים מגיבה לכל הסיפורים. ככל שהרגש שטבע אותם שם חזק יותר הזיכרון הזה ינהל אותך יותר.
חוויות שנוצרו במצוקה אמיתית של אמהות קדמוניות ועדיין מנהלות את עולמך.
הקונסטלציה מאפשרת התבוננות בטוחה בהן ומציעה להתיר אותן בעדינות כמו שהיית מתירה עיניים בסוודר ישן.
ולמרות שתתירירי את הפלונטר את עדיין תהיי צודקת
נשים מדברות על נשים רגישות
מעיין רוגק ווסטלר ואני בשיחת סלון על רגישות גבוהה מולדת מוזמנות להאזין לפודקאסט כאן ** בשידור אני אומרת אומרת בטעות אי סבילות לפרוגסטרון במקום תנגודת לפרוסטרון.