על קבוצות ויחידות

"אבל אני לא אוהבת כשנשים מתחילות את כל הפוצי מוצי הזה" ניסיתי בכל כוחי להביע התנגדות לרעיון האווילי של מיכל שאבוא לקורס מנחות מעגלים.."

מה לי ולהנחיית מעגלים. אני שרוב חיי ברחתי מקבוצות כמו מאש.
מילא ללמד חומר ברור בכיתה, עשיתי את זה לא מעט, מערכת היחסים שם ברורה, אבל להיות חלק מהמשתתפות, להיות זו שכל החדר מקשיב לה, לשבת במעגל שבעיני רוחי דאז הוא מעגל מתבכיין, כי לזה נועדה קבוצה ואני מעולם לא מצאתי את מקומי בתוכה וואו, את המחשבה הזאת לא יכולתי להכיל…

פעם לפני יותר משני עשורים הייתי משק"ית חוויה. מהשירות נהניתי מאוד ואפילו הרווחתי את הגבר של חיי. אבל הקורס… אוייי הקורס… 50 בנות, מתחרות אחת בשניה על מי יותר טובה, של מי הפעילות יותר מושקעת, מי תקבל את הגדוד הכי טוב…למי יש חבר יותר מוצלח כל אחת יש לה מה לחדד על משפט שאחרת אמרה, אוף… זו היתה חוויה ממש מתסכלת ואפילו מאיימת לנערה המאוד לא תחרותית שהייתי.

מאז עברו הרבה מאוד מים בנהר של חיי. התחתנתי, ילדתי ולמדתי כל דבר שחשבתי שאפשר ללמוד בלימודי נשים, הייתי דולה, מדריכת הכנה ללידה, למדתי עבודת ריצפת אגן, מיניות נשית, טיפולים רגשיים ואנרגטיים שונים, התמחתי בגינקולוגיה על פי הרפואה הסינית. אבל באופן עקרוני בחרתי בחיי קליניקה מאוד פשוטים. אני ואישה ותהליך…

ויום אחד הרגשתי שדי. משהו חסר לי. משהו לא שלם…

חיפשתי הרבה ועל הדרך למדתי עוד קצת ולא מצאתי את המשהו הזה שככ חסר לי ולא ידעתי מהו.

עד שיום אחד אמרה לי חברה טובה שנראה לה שהדרך מובילה אותי לקבוצות… פחחחח אוי כמה צחקתי…

אבל החברה הזאת נגעה במשהו פנימי שהקשיב… והקשבתי לה.
התחלתי לחפש איך להוריד את שיריון האנטגוטניזם הזה שרבץ עלי כדי להתקדם הלאה והחיים גילגלו אותי למיכל מעיין דון.

מיכל הזמינה אותי למפגש אחד. לנסות ל"משש" את הרעיון של הנחיית מעגלים. היה יותר קל לפתות אותי עם כותרת של הנחיה, חשבתי ששם אהייה פחות מעורבבת…
אז חשבתי.

נכנסתי לסלון שלה שלימים יהיה הבית השני שלי ויצאתי אחרי 4 שעות לחיים אחרים.

לראשונה בחיי ישבתי עם נשים שהתבוננו זו בזו באהבה והערכה מעצם היותן נשים, למרות שלא הכירו אחת את השניה.

שלושה חודשים אחר כך כבר הייתי חלק משבט נשים מפואר. זו לא ההנחיה ששינתה את חיי אלא ההבנה שכל אישה היא אני, כל אישה חווה כמוני חוויות נשיות, החיים של כולנו מכילים טריגרים, טראומות והרבה בדידות, כל אישה מחפשת שבט אבל הרבה פעמים החיים המערביים התחרותיים גורמים לה לברוח ממנו או לחשוב שהסיפור שלה הוא יותר ממה שהקבוצה יכולה להכיל.
בגדול נשים רגילות להסתדר לבד…
הרבה פעמים אנחנו לבד בתוך התהליכים שלנו, כוחו של הרגל נשי.. לאורך ההיסטוריה האנושית נאסר עלינו להתאגד, לעסוק בריפוי, להתענג. כוחה של אחוות האחיות נזרק לפח והוחלף ב" אני אסתדר".
חשיבותה של אחות לדרך הוחלף ב"נשים שק של נחשים" או במרתון אין סופי של מי יותר מסתדרת בלי עזרה והיא לביאה לא משנה מה מזמנים לה החיים…
אבל אנחנו יודעות שנשים לא שרדו לבד. הן היו צריכות את אחיותיהן בשביל זה, כדי ללדת, להחזיק את התינוק, כדי לצוד או ללקט, כדי להניק, כדי להתענג, לצחוק ביחד, כדי ללמוד מלאכות, כדי לצעוד יחד לבאר להביא מים, כדי לשפוך את הלב, כדי ללמוד רפואת נשים. היו זמנים שעל אישה לבד נגזר מוות ידוע מראש.

והנה אנחנו – אלפי שנים אחרי, אחרי תקופה של המון לבד. לומדות מחדש את הכוח של האישה בתוכנו. לא עוד רק אמא אדמה נותנת ומחבקת ומכילה ולא רק אשת קריירה קשוחה. החיים שלנו מלאים באפור היפה הזה שנקרא חיים ונשיות. את הרבה מהתהליכים שאנחנו עוברות, עברה אישה לפנינו או אולי עוברת אותו במקביל אלינו.

העולם המערבי שמקדש את האינדיבידואל, את ההתפתחות האישית ואת האני לומד אט אט את כוחה של התפתחות קבוצתית. את העוצמה הרכה שיש באחוות אנשים שעוברים תהליך משותף ומתפתחים יחד.

אני אוהבת ללוות תהליכים קבוצתיים, לראות את הרקמה העדינה שנוצרת בגישושים הראשונים והופכת למארג חזק ותומך לכל אחת מחברות הקבוצה.
כל אחת והשינוי שלה, קטן או גדול, זה לא באמת משנה, העיקר שלשינוי הזה יש גב. יש מיכל שעד לו.
פוטנציאל הריפוי בקבוצה הוא גדול ועבורי יש קסם גדול והרבה חסד בהנחיה, בלהחזיק מרחב לריפוי של כמה אנשים בו זמנית. 

תהליך קבוצתי הוא גשר פנימי נוסף וקטליזטור בדרך אליך , הוא משלים תהליכים של אחת על אחת מהקליניקה ומחבר בין העולם הפנימי המשתנה שלך אל התהודה שנותנת לך הקבוצה.

נשים, ריחות ורג(י)שות

להיות ילדה עם חוש ריח חזק זה קשוח, העולם לא מפסיק להציף. באוטובס, במתלחות של הבריכה שבה התאמנתי כנערה, בצופים כשהבל פה במשחק "טלפון שבור" מגיע אלי.

קראי עוד >