בראשית נבראו ביצית וזרע
והרחם היתה תוהו ובוהו של רגשות ועשיה.
ורוח העובר החדש מרחפת על פני המים.
בראשית ימיו העובר בנוי אחרת. לא גור אדם אלא משהו אחר.
מעל הרקמה האנושית המוכרת. ממש מעל הראש מתפתחת רקמה מיוחדת. רכה ורחבה ועליה רקמה אחרת מיוחדת.
במהלך התקפלות העובר יורדת הרקמה (זו מהשורה למעלה) למקומה ומפרידה בין עליונים ותחתונים ויקרא שמה סרעפת ועליה הרקמה שנקראת לב.
קודש הקודשים – היכולת להרגיש נוצרת בכתר טרם נוצר המראה האנושי שאנחנו מכירים בו הלב נמצא בחזה.
זה קסום בעיני שרגישות ורגשות נוצרו כבסיס לפורמט האנושי המוכר.
תכלס אפשר להגיד שזה הבסיס של הכל, הזמן שבו עובר מחליט להיכנס לגוף ואיתו לקחת את מה שייעדו לו החיים.
הרגע שבו הלב הזה מתחיל לפעום מעל הסרעפת יקרה שבועות ספורים אחרי שהוא התמקם מלווה בהפרשה של אחד החומרים הכי מדהימים בטבע.
Cph4 נוצר בשבוע 6, מופרש בכמות מזערית ונותן דחיפה לחיים. זה השבוע שנוכל להבחין באותו לב זעיר שירד מהכתר למעל הסרעפת. אבל אם חשבתם שבזה הסתיים הסיפור אתם טועים, זה אחד החומרים הכי מרחיבי תודעה שבראה אמא טבע. שם בכיס הקטן את כל הפטריות, הכדורים, האבקות הנוזלים והקקטוסים. יו ניים איט. לא סבא ולא סבתא.
עובר…
המוח של האמא מתרחב אל האינסוף. התודעה שלה נפתחת אל היקום ואל תודעתו של עוברה. מערכת העצבים של שניהם מעוצבת מחדש באותו הרגע.
אתם שומעים? אני אגיד את זה שוב.
מערכת העצבים שלכם משתנה יחד עם הלב שלכם.
היכולת להתרחב תודעתית נוצרת עם היכולת להרגיש ולהתקיים.
לפעמים בסשן קונסטלציה או בשיחה כשאין יכולת להתרחב כל מה שאפשר לעשות זה לשים בד לרגע הזה בדיוק. לזה שאנחנו יודעים לעשות את זה. אימהות עושות את זה כל פעם שהן הרות אצל גברים אני לא יודעת. לא חקרתי אבל אני מניחה שזה קורה גם אצלם.
יש סדרה בנטפליקס שבה קוראים לקונסטלציה התרחבות ופתאום זה נראה לי כל כך הולם.
הקונסטלציה מצליחה להרחיב את נקודת המבט שלנו ממה שקרה לי למה שקרה לנו.
התחושה הזאת של שייכות ושאני חלק ממערכת משפחתית רחבה יש בה כדי לרפא המון. אבל זה לא נגמר שם. הקונסטלציה מצליחה לגעת במקומות הלא מטופלים והלא מעובדים של הכאב ולחשוף אותם עד שהם מקבלים הכרה ומנוחה.
בתוך התרחבות קונסטלטיבית משהו בנו מצליח לחבר מודע אל הלא מודע ולהרחיב את הבסיס של הקיום שלנו כאן בגוף.
