גניקולציה, זויות קונסטלטיביות על גניקולוגיה מתובלות בהסברים של התופעה הגיניקולוגית.
אין במידע כאן להסביר את הסיבה הפיזילוגית או הקונסטלטיבית להופעת המחלה אלא לספר על מה למדתי בקליניקה בשנים שאני חוקרת.
הגניקולציה הזאת נכתבה בעקבות בקשה להסבר על שחלות פוליציסטיות והקשר שלהן לתנגודת אינסולין וסכרת.
מי שחי קונסטלציה רואה אותה בכל מקום, זה קצת כמו לקנות אוטו חדש ואז רואים עוד מלא כאלה.
אז בדיוק ככה, כשהחזקתי את האולטראסאונד שלה לא יכולתי לא לראות את זה.
שחלה ובה בדים מוניחים באליפסה מושלמת.
שחלות פוליציסטיות.
בכרבע מהמקרים נראה שזו הסיבה לאי הופעת וסת אצל נערות ונשים צעירות ובכמעט 90% מהמקרים של מחזורים לא סדירים או מועטים נראה שחלה פוליציסטית.
הן יהוו 10% מהמקרים בהם יש קושי בכניסה להיריון.
בשחלות פוליציסטיות נראה הרבה פעמים נערה עם וסתות מועטות ולא סדירות. הרבה פעמים (אבל לא תמיד!) נראה גם מבנה גוף אופייני, אקנה ושיעור יתר ולעיתים לא נראה שום מופע חיצוני אופייני.
בדמה של הנערה או האישה נראה רמות גבוהות של אנדרוגנים (הורמוני מין זכריים).
אני מתעכבת עוד רגע על הביוכימיה של זה, זה חשוב להמשך
למה אנדרוגנים?
תסמונת השחלות הפוליציסטיות מתרחשת כאשר השחלות מקבלות גירוי לייצור עודף של הורמוני מין זכריים (אנדרוגניים), ובעיקר טסטוסטרון
תופעה זו קורית דרך שחרור מוגבר של ההורמון בשם LH מהיפופיזה או על ידי רמות גבוהות של אינסולין בדם שעליו נדבר בעוד כמה שורות.
ה- LH מגרה תאים מיוחדים הנמצאים בשחלה, לייצר הורמוני מין זכריים ואלו הופכים בהשפעת FSH, לאסטרוגנים.
כאשר רמת ה- FSH נמוכה כמו במקרה של שחלות פוליצסטיות, יש רמות גבוהות יותר של אנדרוגנים (הורמוני מין זכריים) שלא הופכים לאסטרוגנים. זהו מצב שמגלגל את עצמו מפני שכשאין פיק אסטרוגני שמדרבן ביוץ אנחנו נתקעות ברמה קבועה וגבוהה של ייצור טסטוסטרון וכמות לא מבוטלת של זקיקים שהיו רוצים לצאת לדרך אבל אין מי שידחוף אותם החוצה והם מחכים בשחלה ובסופו של דבר מתים בה.
דמיינו לכם שחלה מרוצפת זקיקים לבנים, ממש שרשרת פנינים. זקיק ליד זקיק ליד זקיק.
או בקונסטלציה: בד ליד בד ליד בד.
הרבה פעמים אני מרגישה שהשחלה עוצרת נקודה בזמן.
ולעיתים גם ממש עוצרת את המשך השושלת ,מחזיקה שני דורות ואולי יותר בנקודה בה המערכת מבקשת התבוננות על דבר מסויים.
ושוב אני מזמינה אתכם לעוף שדמיון שלכם על סיפורי קונסטלציה שאתם מכירים.
בקונסטלציה אנחנו רוצים לחזור לרגע הזה שקפא בזמן ולהתבונן על מה שקרה בו.
הזקיקים בשחלה הם למעשה אחים שלא נפרדים. אולי אפילו אפשר להגיד שיש מנגנון שמונע מהם להיפרד.
מנגנון מגן זכרי בתוך האישה ששומר את הזקיקים מוגנים בתוכה.
לעיתים כדי להגן על האישה עצמה לעיתים על הילדים. ככה כשהם כולם מקובצים בתוך השחלה הם גם יחד וגם מוגנים.
התפקיד הארכיטיפי של האבא השומר והמגן משאיר אותם יחד.
לעיתים נראה שהוא היה דווקא היה חסר לאחת מבנות השושלת וחסרונו הוביל לתחושות מורכבות שבינהן תחושה שחסרה הגנה.
גם געגוע לאבא יודע לייצר תופעה דומה.
אפשרות אחרת שעולה לא אחת היא נוכחות אמהית חסרה או ילד שהלך לעולמו.
המרחק בין האם לילידם מקבל מענה והכרה בתוך השחלה.
ככה הם לא נפרדים ונשארים יחד בשחלה המאחדת.
דבר נוסף מדהים שעלה על כל דמיון ומראה איך הגוף יודע להחזיק כאב באופן לא יאומן
ושאני רואה הרבה הוא אשמת השורדים:
כשהאבא היה השורד היחיד, הבת החזיקה עבורו את כל הצוות שלו יחד. אחים לנשק.
כשהסבא שרד וכל משפחתו נספתה בשואה, הנכדה החזיקה את כולם בתוכה.
זה כואב בכל כך הרבה צורות. לא רק שהצוות או המשפחה מוחזקים יחד, אין שום סיכוי שהם יחצו את תעלת הלידה. ככה הם נשארים בטוחים. עוד לפני שנולדו…
גברים צעירים נשלחים אלי קרב, נפגעים או מתים ומשאירים את אחיהם לנשק עם הטראומה והלם הקרב.
החברה עוד לא בשלה לעבד לא את הקרב ולא את הטראומה אז היא מתגלגלת בצורות שונות של אלימות בחברה שלנו ולעיתים היא נחה לנו בגוף בצורת שונות של מחלות….
אחת ההתגלמויות היא שחלות פוליציסטיות שמקושרות מאוד לתנגודת לאינסולין ורמות סוכר גבוהות בדם ובעיני גם לאובדן חיים או אבדן שמחת החיים שעולים מסיפורי השחלות.
עוד שניה של ביולוגיה אם לא איכפת לכם.
תנגודת לאינסולין שנראה בלא מעט מקרי הפוליציסטיות היא מצב שבו רקמות המטרה של האינסולין (בעיקר רקמת שריר או שומן) מגיבות פחות טוב לאינסולין ובמקום להיות מאופסן בתאים כמות הסוכר בדם עולה, הלבלב בניסיון להשתלט על המתיקות הזאת מפריש כמויות גדולות יותר של אינסולין על מנת לפנות את עודפי הסוכר ולמנוע התפתחות של סוכרת.
אותו אינסולין משפיע על הכבד וגורם להפחתה בייצור חלבון שקושר את הטסטוסטרון החופשי ואמור למנוע ממנו לנוע בחופשיות במערכת ולמעשה רמת הטסטוסטרון הפעיל בדם עולה.
השחלה לעומת הרקמות האחרות דווקא נשארת רגישה לאינסולין ומגיבה אליו באהבה מבולבלת.
עודף האינסולין גורם לשחלה לייצר כמות גדולה יותר של הורמונים זכריים ובהיעדר FSH שיודע לקחת את האנרגיה הזכרית המתפרצת ולהתמיר אותה לאסטרוגן אנחנו נשארות עם טסטוסטרון.
וככה במקום רכות אססטרוגנית מעגלית אנו פוגשים טפטוף טסטוסטרוני שמפטרל בדם כמו שומר או כמו השומר שהיה חסר..
באופן מאוד מעניין אני רואה בקונסטלציה שהכאב הוא כל כך גדול שמשהו בנו מחפש את הרכות הפנימית העמוקה ביותר שבני האנוש יודעים להרגיש בין אם הם חוו אותה או לא.
והמשאב הכי נפוץ בשימוש במהלך סשן קונסטלציה שעוסק בשחלות פוליציסטית ותנגודת אינסולין הוא חלב אם.
גם אם לא ינקת הגוף שלך זוכר איך זה הרגיש. הגנטיקה שלך יודעת.
חלב אם בנוי כמו ארוחה טובה. מנת פתיחה מרק, אחר כך מנה עיקרית ואז הקינוח.
החלב הראשוני הוא חם ודליל וככל שתינוק יונק החלב הופך סמיך יותר ומתוק יותר.
טפטופי החלב האחורנים לפיו של תינוק הם סמיכים ומתוקים כמו קצפת ללא תותים.
אחריהם הוא ישחרר את הפיטמה וישקע לשינה מתוקה ועוטפת מרוצה ומוגן.
בהיעדר הגנה הגוף מחפש את התחושה של התינוק הבטוח שנרדם מוגן ועטוף. הוא רוצה מתוק בדם. רוצה סוכר ותחושת נינוחות. הם שלובים בלא מודע שלנו עוד מהתקופה שחיינו במערות. וכך יוצא שהרבה פעמים נראה שדווקא הכרה בכאב הזה והרצון להרגיש מוגן ובטוח הוא זה שישנה את התנהגות השחלה ברגישות שלה לאינסולין ושימור התמונה המשפחתית בשחל או בחיפוש אחרי הזכר המגן שפגשנו קודם ..
*בתמונה, אולטרסאונד גנרי של שחלות פוליצסטיות.
**ללא הפרעה אנדוקרינית, שחלות פוליציסטיות אינן מצביעות בהכרח על תסמונת השחלות הפוליציסטיות המקושרת עם הפרעות בביוץ. לעיתים זו תופעה קיימת שאינה מפריעה למחזורים תקינים והולדה פשוטה אלא מבנה ותו לאו.
